תיאור
אלבום האולפן הרביעי של אליוט סמית', XO, שיצא לראשונה בשנת 1998, הוא יצירת מופת של מלנכוליה פיוטית ופופ בארוקי שנפרש בעדינות ובתחכום נדיר. זהו האלבום הראשון של סמית' תחת לייבל גדול (DreamWorks), אך בניגוד לחששות, המעבר הזה לא פגם באינטימיות שהייתה כה מזוהה עם עבודותיו המוקדמות – להפך, הוא רק הרחיב את המנעד הצלילי וההפקתי שלו.
האלבום נע בין שירים פשוטים ומכמירי לב כמו "Pitseleh" או "I Didn't Understand" – האחרון מוקלט כולו בהרמוניות קוליות ללא כל ליווי – לבין שירים עמוסי עיבוד כמו "Bottle Up and Explode!" ו-"Sweet Adeline", שפותח את האלבום בשקט אקוסטי המתפרץ לפתע לפולק רוק תוסס.
"Waltz #2 (XO)" הוא אולי השיר המזוהה ביותר מהאלבום, וכולל ואלס מריר־מתוק על אהבה, קנאה וגעגועים. "Baby Britain", עם הפסנתר הקופצני והטון האירוני, מהווה ניגוד כמעט מבלבל לעצב הטמון במילים – טריק סגנוני שסמית' שלט בו באופן מופתי. שירים כמו "Bled White" או "Everybody Cares, Everybody Understands" מציגים צד אגרסיבי ואירוני יותר ביצירה של סמית', כשהוא מתמודד עם תהום פנימית ותסכולים.
אחת מגולות הכותרת של האלבום היא עבודת ההפקה: שיתוף הפעולה עם טום רות'רוק, רוב שנאפף וג'ון בריון איפשר לאליוט להרחיב את חזונו המוזיקלי – תוך שילוב של קלידים מסוג "Chamberlain", ויברפון ותכנות תופים – מבלי לאבד את קולו הייחודי.
XO נחשב לאחד האלבומים הגדולים של שנות ה־90, לא רק בשל האיכות המוזיקלית שלו, אלא בשל האותנטיות והכאב החשוף בו, שממשיך לרגש ולפצוע לבבות מאז ועד היום.
לתשומת ליבכם:
במידה ואתם משתמשים בפטיפון מסוג "מזוודה", ייתכן שהתקליט לא ינוגן באופן מיטבי. במקרים רבים פטיפונים מסוג זה אינם מותאמים לתקליטים איכותיים, ולכן האחריות על התאמת המוצר חלה על הרוכש.