תיאור
האלבום Sticky Fingers, שיצא לראשונה בשנת 1971, הוא מהבולטים והמהפכניים ברפרטואר של הרולינג סטונס – לא רק בזכות המוזיקה שבו, אלא גם בזכות מה שסביבו: זהו האלבום הראשון של הלהקה תחת הלייבל העצמאי שלהם (Rolling Stones Records), הראשון ללא בריאן ג'ונס, והראשון עם הלוגו האיקוני של הלשון – מה שהפך אותו לסמל מובהק של מרד, סקס ורוקנ'רול.
זהו אלבום נועז, עמוס ברגש, בבלוז ובגרוב דרומי, והוא מתאפיין בצליל בוגר יותר מהרולינג סטונס של שנות ה־60. הוא נפתח עם אחד מהלהיטים הגדולים של הלהקה – "Brown Sugar", שמדגים את היכולת של מיק ג'אגר וכיתת הגיטרות שמאחוריו לשלב פרובוקציה עם גרוב מהפנט. בהמשך מגיעים שירים כמו "Wild Horses" המלנכולי והמרגש – מהבלדות המפורסמות ביותר של הסטונס, או "Can't You Hear Me Knocking" בן ה־7 דקות, שנפתח בגרוב רוקי וממשיך לסשן אינסטרומנטלי ג'אזי שמביא לידי ביטוי את הברק של מיק טיילור בסולואים החופשיים שלו ואת הסקסופון המוטרף של בובי קיז.
"Sister Morphine" ו-"I Got The Blues" מציגים צד חשוף, איטי וכאוב יותר, עם השפעות עמוקות מהבלוז הדרומי והסול האמריקאי. "Dead Flowers" מפלרטטת עם קאנטרי, ואילו "Moonlight Mile" הסוגר את האלבום הוא רגע פיוטי ועמוק – מהשירים האישיים ביותר של ג'אגר.
האלבום כולו עטוף בסאונד מחוספס אך מדויק, תוצאה של עבודת אולפן עם נגנים אורחים כמו בילי פרסטון, ג'ים פרייס וריי קודר. גם העטיפה זכורה במיוחד – עיצוב של אנדי וורהול עם רוכסן אמיתי בתקליט המקורי, שהפך לחלק מהמיתולוגיה של הרוק.
Sticky Fingers הוא תמצית הרולינג סטונס במיטבם: פרוע, רגיש, מלוכלך ונצחי.
לתשומת ליבכם:
במידה ואתם משתמשים בפטיפון מסוג "מזוודה", ייתכן שהתקליט לא ינוגן באופן מיטבי. במקרים רבים פטיפונים מסוג זה אינם מותאמים לתקליטים איכותיים, ולכן האחריות על התאמת המוצר חלה על הרוכש.